פשע 101

הדבר הראשון שחשבתי כשהתחלתי לצפות בסרט היה: **"אם הייתי מתחיל לראות אותו בבית, כנראה שכבר הייתי מעביר."** כבר מהדקות הראשונות – בערך שבע הדקות הראשונות – הסרט הרגיש כבד. הוא לא זז. קול קריינות נשי ליווה את הפתיחה, וכל מה שרציתי זה שהיא תסיים כדי שהסרט באמת יתחיל. ואולי זו הבעיה המרכזית שהייתה לי איתו. מדובר בסרט שודים קלאסי, כזה שאמור להיות דינמי, חד ומלא תנופה – אבל כאן ניסו להלביש עליו עומק אמנותי. יש בו צילומים מרהיבים, באמת מרהיבים. לא פעם מצאתי את עצמי אומר: "זה שוט מאוד יפה." אבל שנייה אחרי זה עלתה השאלה המתבקשת – למה אני צריך לראות את זה? התשובה שלי הייתה פשוטה: אני לא באמת זקוק לזה. אם רוצים לעשות סרט אמנותי – לכו עד הסוף. אבל אל תנסו לשלב בין יומרה אמנותית לשמות גדולים מהוליווד שמזוהים עם בידור לקהל רחב, כמו כריס המסוורת', מארק ראפלו (שייחלתי בכל ליבי שיופיע כמה שפחות), ו־האלי ברי. בסופו של דבר, אלו שמות שמביאים קהל ומספקים כותרות – עבור מוצר שמרגיש, לצערי, די משעמם. בוא נאמר כך: כמעט כל מה שמעניין בסרט כבר נמצא בטריילר. כל השאר מרגיש ארוך, מתמשך, כאילו אני חי איתם תקופה, מתבונן בהם מהצד – וזה פשוט לא מספיק מעניין. סצנות האקשן עצמן נהדרות, אין ספק. אבל אני צריך להתאמץ כדי לזכור אותן, כי מעל הכול מרחפת תחושת זמן שלא זז. בעולם של טיקטוק ואינסטגרם, סרט חייב לתפוס אותך מהשנייה הראשונה. הסרט הזה בחר בבעירה איטית – וזה לגיטימי. אבל כדי שזה יעבוד, צריך לבנות ציפייה. צריך לתת לצופה תחושה שמשהו גדול מתבשל. צריך תפניות, שבירת כללים, רגעים שמצדיקים את ההמתנה. כאן העלילה ברובה לינארית, לא מפתיעה – ואולי גם לא מנסה להיות. ציפיתי למשהו בסגנון Ocean's Eleven, אבל לצערי זה לא היה קרוב. והעובדה שהשם "אושן" הוזכר כמה פעמים במהלך הסרט לא באמת עזרה להשוואה הבלתי נמנעת. כשהיה אקשן – כשהייתה פעולה – הסרט פתאום נהיה מעניין. באותם רגעים הייתי מרותק, ואפילו קפצתי ממקומי פעם אחת. אבל אי אפשר לקחת את הרגעים האלו ולהשליך מהם על הסרט כולו. בסופו של דבר, אם הייתי רואה אותו בבית, כנראה שהייתי מריץ ישר לסצנות האקשן – ולא ממשיך מעבר לכך.