וונדר מן

הסדרה החדשה של מארוול היא, לצערי, לא יותר מבזבוז זמן — סדרה שאין באמת צורך לראות. ואני אומר את זה למרות שיש כאן אלמנטים של איכות: אם מנתקים אותה מהמותג “Marvel”, אפשר אפילו לטעון שמדובר בסדרת דרמה עשויה היטב, ברמה שמזכירה הפקות יוקרתיות מהסגנון של HBO. אבל הבעיה המרכזית היא שמארוול היא לא HBO — והיא גם לא אמורה להיות. מארוול מייצגת יקום קולנועי וטלוויזיוני שמחובר כולו, עם קו עלילתי גדול, דמויות שמתקדמות מפרויקט לפרויקט, אקשן מספק והומור שעובד כחלק מהזהות של המותג. לכן הציפייה הבסיסית מסדרה ביקום הזה היא שהיא תתרום משהו: תבנה דמות, תקדם סיפור, או לכל הפחות תכין את הקרקע למה שיבוא בהמשך. וזו בדיוק הבעיה: הסדרה הזו לא מקדמת את מארוול לשום מקום. היא לא מוסיפה עומק אמיתי ליקום, לא מרחיבה את העלילה הגדולה, ולא תורמת דבר כהכנה לקראת הפרויקטים הבאים (ובטח לא מול מה שמסתמן כהכנה לדוקטור דום). כל מה שרציתי הוא גיבור-על חדש שיהיה מרענן, מרגש, ושנוכל להבין לאן הוא נכנס ומה התפקיד שלו ביקום. במקום זה, קיבלנו סדרה שחוזרת אחורה — פתאום שוב מתעסקים בהסתרת זהות בעולם שבו כמעט אף אחד כבר לא מסתיר את עצמו. אין כמעט אקשן, ובמקום זה יש המון דיבורים, בעיקר מאחורי הקלעים, על תעשיית המשחק: מה זה להיות שחקן, כמה קשה התהליך, ומה המחיר הנפשי שהוא גובה. כל זה יכול היה לעבוד — אבל לא בתוך מארוול. מבחינתי מדובר ב”פילר” מהודק ואיכותי, אבל כזה שאין לו שום תרומה אמיתית לעולם גיבורי העל. זו סדרה שהייתה יכולה לעמוד בפני עצמה לחלוטין, בלי קשר לגיבורי-על, וללא ההבטחה הסמויה שהיא חלק ממשהו גדול יותר. אם בכל זאת יש כאן נקודת אור אחת — זו דמותו של טרבור סלטר, אותה דמות שבן קינגסלי גילם כ”המנדרין” ב-Iron Man 3. איכשהו, הוא גונב את ההצגה לחלוטין, והארק שלו ממשיך את קו הסיפור ההוא בצורה מספקת ואף מהנה. היו רגעים שבאמת נהניתי לראות אותו על המסך — אבל זה, לצערי, לא מספיק כדי להצדיק את הסדרה כולה.